כדי שסירה תנוע במים, יש להפעיל עליה כוח חיצוני שידחוף אותה ויאפשר לה להתגבר על ההתנגדות במהלך התנועה. בעבר היו דרכים רבות לספק דחף, וניתן לחלק אותן באופן כללי לארבע קטגוריות. הראשונה היא כוח אדם, למשל באמצעות משוטים, מוטות דחיפה ודחיפות; השנייה היא כוח בעלי חיים, למשל באמצעות גרירה; השלישית היא כוח הרוח, למשל באמצעות מפרשים; והרביעית היא כוח מכני, למשל באמצעות גלגלי משוטים ומדחפים.
עם ההתפתחות המתמשכת של המדע והטכנולוגיה האנושיים, המדחפים בלטו מבין אמצעי ההנעה הרבים. בשנת 1752 דיווחו פיזיקאים כי המדחף עדיף על אמצעי ההנעה השונים שהיו קיימים לפניו. במיוחד לאחר הופעתם של מנועי קיטור מהירים, המדחפים החליפו אמצעי הנעה רבים אחרים והפכו בהדרגה לנפוצים.
עקרון הפעולה של המדחף פשוט יחסית. הלהבים דוחפים את המים וגורמים להם לזרום בכיוון הפוך לכיוון הדחף; בתגובה, המים מפעילים על המדחף כוח, כלומר דחף. ניתן להסביר זאת גם באמצעות משפט התנע במכניקת הזורמים: כאשר המים זורמים דרך דיסקת המדחף, הם מואצים בהשפעת הלהבים. כתוצאה מכך משתנה התנע של זרם המים. לפי משפט התנע, השינוי בתנע של הזורם בפרק זמן מסוים שווה לכוח הפועל עליו. הכוח המנוגד לזה שמפעיל הזורם הפנימי הוא בדיוק הדחף של המדחף.
